בקשה לסילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה כייצוגית.
המשיבים (בבקשה זו) הגישו בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה מחדל המיוחס למבקשת (בבקשה זו) ("
העירייה") להנגיש את כל מעברי החציה בחיפה לנכים. לטענת המשיבים, מחדל זה עומד בניגוד להוראות חוק הרשויות המקומיות [סידורים לנכים] תשמ"ח-1988 ("
חוק הסידורים לנכים") ומכאן עילת התובענה, שלטענתם יש לאשרה כייצוגית.
העירייה טוענת כי סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006 ("
החוק") קובע רשימה סגורה של תביעות שניתן לאשרן כייצוגיות, ואלה מפורטות בתוספת השנייה לחוק. עיון בתוספת זו מלמד שבעוד אשר ניתן להגיש תובענה ייצוגית על פי הוראות שונות בחוק שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלות תשנ"ח-1988 ("
חוק שוויון הזכויות") (סעיף 9(2) לתוספת השנייה) והוראות הנגישות לפי חוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 ("
חוק התכנון") כהגדרתם בסעיף 19א' לחוק שוויון הזכויות (סעיף 9(2) לתוספת השניה), לא ניתן למצוא את חוק הסידורים לנכים במניין החוקים המפורטים באותה תוספת, וממילא לא ניתן לאשר כייצוגית תובענה שהוגשה על סמכו.
טענה נוספת של העירייה היא כי העובדה, שעליה היא אינה חולקת, שלא כל מעברי החציה בעיר הונגשו לנכים איננה, כשלעצמה, הפרה של חובה הקבועה בחוק שוויון הזכויות או בחוק התכנון. בעניין חוק שוויון הזכויות מצביעה העירייה על כך שבתוספת השלישית שלו, המתייחסת לסעיף 19ט(ג)(1) שלו, נקבע כי המועד שבו תחול חובת הנגישות המלאה הוא בחודש נובמבר של שנת 2021, ולכן גם על פי הנחות פרשניות המחמירות עם הרשות המקומית, לא תחול עליה חובת ההנגשה של כל מעברי החציה אלא בעוד קרוב לעשור. אשר לחוק התכנון, העירייה טוענת כי המבקשים אינם מצביעים על כל הוראה אשר על סמכה ניתן לייחס לה אחריות בשל כך שלא כל מעברי החציה בעיר מונגשים לנכים.
עיקר טענות המשיבים הוא שהעירייה מפרה את הוראות חוק שוויון הזכויות, וכי אין מניעה מלהיזקק להוראות חוק הסידורים לנכים על מנת לצקת תוכן להוראות חוק שוויון הזכויות, שלפי התוספת השנייה לחוק הן ההוראות שבגין הפרתן ניתן להגיש תובענה ייצוגית.
כלל הוא, שבבקשה לסילוק תביעה (ובכלל זה גם בקשה) על הסף מניחים כי העובדות הנטענות בבקשה הן נכונות, וברוח זו נטענו גם טענותיה של העירייה, הן בבקשה לסילוק על הסף והן בתשובה לתשובת המשיבים. השאלה היא, אם כן, אם העובדה שמעברי חציה ברחבי העיר חיפה אינם מונגשים לנכים מקימה למשיבים עילת תביעה, ואם כן - אם ניתן לאשרה כייצוגית.
בתשובתם המנומקת לעילא טוענים המשיבים שיש לפרש את חוק שוויון הזכויות באופן כזה, שהנגשת מעברי חציה לנכים תבוא בגדר החובה הכלולה בסעיף 19ט' לחוק, והם מציעים בקשר לכך את דרך הפרשנות הבאה: סעיף (1) של התוספת הראשונה, המגדירה מה הוא "מקום ציבורי", קובע כי בגדר הגדרה זו בא גם "
משרד או מתקן של גוף ציבורי כהגדרתו בסעיף 5". סעיף 5 לחוק שוויון הזכויות קובע ש"גוף ציבורי" הוא בין השאר רשות מקומית. מכאן מבקשים המשיבים להסיק שמעברי חציה ומדרכות הם בבחינת "מתקנים" של גוף ציבורי, היינו העירייה, ועל אחת כמה וכמה כך כאשר הם מובילים למקומות ציבוריים כהגדרתם בתוספת הראשונה, היינו בית חולים, בית מלון, בית דואר ועוד רבים כיוצא באלה. הם מוסיפים וטוענים כי סעיף 19ז(2) של חוק שוויון הזכויות קובע כי "מקום ציבורי" הוא מקום שבו ניתן שירות ציבורי כהגדרתו בסעיף 19י', אשר בתורו קובע כי "שירות ציבורי" הוא "
(1) שירות הניתן לציבור או לחלק בלתי מסוים ממנו בידי גוף ציבורי או במקום ציבורי כהגדרתו בסימן ג'". בהביאם טענות פרשניות נוספות, מבקשים המשיבים להסיק שהוראות חוק שוויון הזכויות ניתנות לפירוש אשר יאפשר את המסקנה שהן חלות גם על מדרכות ומעברי חציה, וכטענתם - בהיות אלה "
חלק מהשירות שהעירייה, כגוף ציבורי, מעמידה לרשות הציבור" (סעיף 15 של התשובה).
טענה נוספת של המשיבים היא כי הגם שחוק הסידורים לנכים אינו כלול ברשימת החוקים שהפרת החובה על פיהם מקימה עילת תביעה שניתן לאשרה כייצוגית, הרי שניתן להיעזר בהוראותיו על דרך של שילובן בנורמות הקבועות בחוק שוויון הזכויות וקביעה כי ניתן להיזקק להוראות אלה בעת דיון בבקשת אישור המבוססת על הוראות חוק שוויון הזכויות. בתמיכה לכך הם מביאים את הדברים שנאמרו בע"א 2598/08
בנק יהב לעובדי מדינה בע"מ נ' ליאור שפירא (טרם פורסם, 23.11.10) ("
עניין שפירא"), שם קבע בית המשפט, על דרך פרשנות מרחיבה של סעיף 3 לתוספת השנייה לחוק, שעל רקע תכליותיו של החוק ניתן לראות לאשר תביעה גם כאשר על פי ההשקפה המקובלת התובע אינו "לקוח" של הבנק.
שקלתי את טענות הצדדים ונראות לי טענותיה של העירייה על פני טענותיהם של המשיבים, ואני סבור שאכן יש לסלק על הסף את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית מן הטעמים שעליהם עמדה העירייה בבקשתה.
משלא ניתן למצוא את חוק הסידורים לנכים ברשימת החוקים המנויים בתוספת השנייה לחוק, לא היה מקום שהמשיבים ישתיתו עליו את בקשת האישור ועל אף כל טענותיהם, המאירות עיניים ומרחיבות דעת, לא ניתן להתעלם מכך שחוק זה היה עיקר התשתית שעליה נסמכה הבקשה. בקשר לכך טענה העירייה, והטענה מקובלת עלי, שבמקום שלשון החוק ברורה אין צורך להיזקק לדיון פרשני בתכליות חקיקתיות אפשריות, ודי בפרשנות המילולית העולה מלשונו של החוק. לכן, כאשר בתוספת השנייה לחוק נכלל רק חוק שוויון הזכויות, אין מקום לטענה שניתן, על דרך הפרשנות, לראות גם בחוק הסידורים לנכים כמקים עילת תביעה שניתן לאשרה כייצוגית.
לא ניתן גם לקבל את הפרשנות המוצעת על ידי המשיבים להוראותיו של חוק שוויון הזכויות, ונראה לי שפרשנות זו מציעה הרחבה יתרה על המידה של חובות ההנגשה הכלולות בחוק שוויון הזכויות. החובה שאותה מבקשים המשיבים לאכוף היא זו הקבועה דווקא בסעיף 1 לחוק הסידורים לנכים, הקובע כי "
ליד כל צומת שבו רשאים הולכי רגל לחצות את הכביש ובכל מעבר חציה מסומן יהיו המדרכה, אי התנועה ואבני השפה מונמכים באופן המאפשר ירידה ועלייה נוחות בעגלת נכים לכביש וממנו בשיפוע שלא יעלה על 10%". נוכח לשונה של הוראה זו ברור, לדעתי, כי אם הייתה כוונה להשיג תוצאה זו בעת שנחקק חוק שוויון הזכויות, שהוא מאוחר לחוק הסידורים לנכים, אזי בעת שנקבעו בו חובות ההנגשה הייתה הוראה זו מקבלת ביטוי בהוראותיו. חוק שוויון הזכויות כולל הוראות מפורטות שעניינן נגישות, התאמת מבנים ושטחים ציבוריים לשימושם של אנשים עם מוגבלות והעדרה של הוראה פשוטה וברורה, כזו שבסעיף 1 לחוק הסידורים לנכים, מחייב את המסקנה שלכל הפחות לא ניתן "לייבא" את החובה שבחוק הסידורים לנכים לחובות הכלולות בחוק שוויון הזכויות.
סיבה נוספת שבעטיה אני סבור שלא ניתן לקבל את גישתם של המשיבים, המציעה לייבא את החובה שבחוק הסידורים לנכים להוראותיו של חוק שוויון הזכויות, נעוצה בעובדה שכפי שטוענת העירייה, מילוין של חובות ההנגשה "בשירות הציבורי", בהעדר תקנות, הוא לשנת 2018 (סעיף 19 יב' ס"ק ג' לחוק שוויון זכויות) או לשנת 2021 לעניין הנגשה "במקום ציבורי" (לפי סעיף 19 ט' ס"ק ג1' לחוק שוויון זכויות). לדעתי, קביעת מועדים אלה היא תוצאה של שיקול דעת שנקט המחוקק על רקע העובדה שעמידה בחובות ההנגשה לנכים כרוכה בעלויות תקציביות נכבדות ובהיערכות מיוחדת. קבלת גישתם של המשיבים משמעה הקדמה של מועד הטלת חובות אלה על הרשויות המקומיות אשר אין לה עיגון בחוק, ואני מסופק אם פרשנות משפטית היא הדרך הנאותה לעשות כן. בכך גם נבדל ענייננו מעניין שפירא, שאותו הביאו המשיבים בתשובתם. באותו עניין הרחיב בית המשפט, על דרך של פרשנות, את משמעות המונח "לקוח" של בנק, הנזכר בסעיף 3 לתוספת השנייה לחוק ובכך הורחב המעגל של אלה שתביעתם נגד בנק יכולה להתאשר כייצוגית. ההנמקה שניתנה לגישה פרשנית זו התבססה על תכליותיו של החוק, ובהן הצורך להתגבר על בעיית תת האכיפה של תביעות בסכומים קטנים , בעיה שאין ולא כלום בינה לבין ענייננו, שלגביו רלבנטית תכלית אחרת של החוק, הנזכרת בסעיף 1(2) שלו היינו
"אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו". תכלית זו של החוק אינה מצדיקה נקיטת פרשנות מרחיבה של עילות התביעה המפורטות בתוספת השנייה לחוק, באופן שבנוסף לחוק שוויון הזכויות ייגזרו חובות ההנגשה גם מחוק הסידורים לנכים ומכאן שהעירייה צודקת כשהיא טוענת שלמשיבים אין עילת תביעה שלפי החוק ניתן לאשרה כייצוגית.
טרם סיום, ואף שהמשיבים לא התייחסו לכך בתשובתם, אציין כי מקובלת עלי טענתה של העירייה שאף שהגישה בפסיקה מסתייגת מסילוק על הסף של בקשה לאישור (בחינת הליך ביניים בתוך הליך ביניים) (רע"א 8268/96
רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276 (2001)), ייתכנו מקרים שבהם הליך זה יהיה מתאים, וזאת כאשר על דרך של בירור פשוט ניתן לקבוע שהוראת החוק שעליה מושתתת התביעה אינה כלולה בתוספת השנייה לחוק (רע"א 2022/07
הבנק הבינלאומי הראשון
לישראל בע"מ נ' אר און השקעות בע"מ (טרם פורסם, 13.8.07)).
כאמור לעיל, כאשר אין בידי המשיבים להראות עילה על פי איזה מהוראות החוק המפורטות בתוספת השנייה, לא ניתן יהיה לאשר את תובענתם כייצוגית, וממילא אין מנוס מדחיית הבקשה.
על אף התוצאה שאליה הגעתי, אשר ברגיל הייתה מצדיקה להטיל על המשיבים חיוב בשכר טרחתה של העירייה, החלטתי שלא לעשות כן. טעמו של הדבר הוא שהמשיבים העלו לסדר היום הציבורי סוגיה חשובה מאין כמותה, אשר במוקדם או במאוחר תעמוד לפתחה של העירייה. לכן, אם היה בבקשת האישור כדי לקדם ולו במעט את הנושא, ראוי שלא יוטל על המשיבים חיוב בהוצאותיה של העירייה.
ניתנה היום, ז' כסלו תשע"ג, 21 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.
מאירה